על הזמן

כמה זמן יש ב-24 שעות?

שאלנו את עצמנו פעם, כמה זמן באמת יש בעשרים וארבע שעות?

נשמע ברור, נכון? 24 שעות = 24 שעות. אבל מה אם נגיד שבעשרים וארבע שעות יש כמה זמן שנרצה?

מצד אחד – חשוב להבין שאין באמת "זמן".
הכול קורה בו-זמנית.
עבר, הווה ועתיד מתקיימים יחד, בתודעה גבוהה יותר.

מצד שני – כדי שנוכל לנהל את הסימפוניה הקיומית שלנו,
הומצא מושג הזמן והתזמון.

וככה אנחנו מבינים – שהזמן הוא נטו כלי.
הוא כאן לרשותנו.

הזמן הוא לא "אדון" שצריך לרצות אותו.
הוא לא "בוס".
הוא כלי.
הוא נמצא כאן כדי לשרת אותנו – לא להלחיץ אותנו.

הוא עובד איתנו,
וכשאנחנו מכוונים אותו טוב –
הוא יכול להפיק בעזרתנו הרבה יותר.

רגע, למה הוא לפעמים מלחיץ אותנו?

האמת?
הזמן בעצמו בכלל לא מלחיץ.

אנחנו אלה שמלחיצים את עצמנו בגלל גורם שנקרא 'זמן'.

כמו… ג'וק. ג'וק לא באמת מסוכן – אבל הוא מצליח להלחיץ אותנו.
אותו דבר הזמן: הוא לא באמת מאיים עלינו.
אבל אנחנו מרגישים שהוא עוצמתי.

הלחצנו פעם שעון?

ניסינו פעם להלחיץ שעון כדי שהוא יפסיק לרוץ?
כדי שייתן לנו עוד חמש דקות?

הקטע הוא – אף פעם לא מאוחר לשחק עם הזמן.

תמיד נוכל לבחור
איך לעבוד עם הזמן שלנו.

בואו נכיר את המשחק.

לכל דבר –
פעולה, חוויה, רגש או אפילו לגימה של מים –
יש שלושה חלקים:
עבר, הווה ועתיד.

אבל הנה הקסם:
ההווה, כמעט ברגע שהוא קורה – הוא כבר עבר.
אז מה זה בעצם הווה?

עכשיו?
עכשיו עכשיו?
רגע, אולי עכשיו?

זה בלתי נתפס.
אנחנו כל הזמן חיים בין הזמנים.

העבר מחזיק חוט אחד.
אנחנו מחזיקים את החוט ביד.
ההווה הוא הבחירה –
לאן נחבר את החוט הזה.

והעתיד? גם הוא חלק מאותו חוט.

אז מה עושים?

נותנים לזמן זמן. נניח מסתכלים על השעון ומגדירים לו:
"בשמונה דקות אנחנו הולכים להספיק – ככה וככה"
ואל נגזים עם הבקשות – בואו, נהיה ריאליים ונמתח את הגבולות.

"בשמונה דקות נספיק להתקלח, להכניס מכונת כביסה, להתארגן,
להכין לעצמנו את התיק ולנעול את הדלת מאחורינו"

בלי להוסיף גם –
"נכין מרק עשיר עם צלי ונכין שרשראות חרוזים לכל החברים שלנו".

נתחיל לשחק.
לבחון, להתחבר ולהתחבב עם הזמן.

מה אפשר לבקש ממנו?
להאריך. נגיד, אנחנו רואים שיש לנו חמש דקות עד הרכבת,
ולפי הדרך ייקח 11 דקות להגיע,
אז נבקש שהזמן של הרכבת יתארך.

שהחמש דקות של הרכבת ירגישו כמו 13 דקות – כדי שנספיק להחנות ולעלות על הרכבת.
אז הזמן שלנו מתקצר והזמן של הרכבת מתארך.
כן, כן, בחיי, בדקנו.

מה קרה פה בעצם?

הזמן – נשאר אותו זמן. מה שהשתנה – זה אנחנו.

יותר נכון,
מה שהשתנתה – זו ההבחנה שלנו.
וההבחנה –
משנה את החשיבה.
והחשיבה –
משנה את העתיד.

החוטים שמהם אנחנו בנויים לא נעלמים –
הם פשוט לומדים להתחבר אחרת.