כאב- פלסטר

תיאוריית הפלסטרים – כאב / טראומה

החיים הביאו לנו פלסטרים. 
יש פצע – והופ, כיסוי- פלסטר.

יום אחד נצטרך להוריד אותו. והשאלה היא – איך?

שלוש דרכים להוריד פלסטר:

1. משיכה חדה ומהירה: לקרוע בלי לחשוב.
להתנתק מהרגש. לדחוס את הכאב לתת-מודע.
לסגור אותו בתיבת פנדורה.

*זה מהיר, אבל משאיר סימן.
לפעמים אפילו פותח מחדש את הדימום.

2. משיכה מודעת, מדודה ואסרטיבית: לנשום.
להרגיש. למשוך בעדינות, כל פעם קצת, מתוך הקשבה.
לתקשר עם עצמנו, לשאול, להבין, להפיק לקחים.

*נכון זה כואב – כאב חד עמוק שמרפא.

3. לחכות שהפלסטר ייפול לבד: לא נוגעים.
לא בוחרים. נותנים לזמן "לטפל בזה".

בפועל, זו בחירה בחוסר פעולה
וזה בדרך כלל מה שמכניס אותנו לסחרחורת רגשית:
עצב, יגון, בלבול, חרדה.

רגע, אבל לפני הפלסטר?

הבריאה תמיד מאותתת לפני פגיעה.
בודקת אם אנחנו ערניים.

שמה שלט בכביש: "עלול להגיע גמל".

האטנו? שמנו לב?

תיאוריית הפלסטרים אומרת –
פיספסנו את כל השלטים ונכנסנו בגמל.

וזה קורה. לכולנו.

מקרה יומיומי: הפנצ'ר (שלא נדע-בטל ומבטול)

במקום להתבאס על שיצא לנו האוויר בגלגל – נבחן טוב את גלגל הרוח שלנו ונראה מה איתו.

מי זה שהוציא את האוויר?
יכול להיות שאנחנו זולגים אנרגטית (עייפים/רוטנים/חסרי שביעות)
כבר כמה חודשים ואולי האשמנו אחרים מבלי לקחת אחריות עצמית?

בסוף – הפלסטר ירד.
זו עובדה.
אבל איך הוא ירד – זו בחירה שלנו.

נמשוך? נתבונן? נחכה?
איך נבחר להתמודד עם כאב – כך נלמד את עצמנו להעריך את הזמן שלנו.

והחיים?
מפילים עלינו רק את העיזים שחתמנו עליהן – כאלה שאנחנו לגמרי יכולים עליהן.

הבחירה בידיים שלנו וגם הפלסטר.